<h1>בה"ג הלכ' גיד הנשה</h1>
<h2>דף נא.</h2>
והיכא דהוה ליה עיזא וחלב מינה חלבא ועבד כמכא ושחטה ואישתכח טריפה, אסור למיכל מההוא כמכא, ודווקא דידעינן מקמי דניחלוב האי חלבא הואי טריפה, כגון הא דקאמרינן אם הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה.
<h2>דף נח.</h2>
השתא דאמרת בזכרים שנים עשר חודש בנקיבות כל שאינה יולדת, אלמא טריפה אינה יולדת, ואלא הא דתנן וולד טריפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח רבי יהושע אומר יקרב במאי פליגי, בשעיברה ולבסוף נטרפה ועובר ירך אמו פליגי, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו ואסור, ורבי יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וקיימא לן דהילכתא כרבי יהושע דעובר לאו ירך אמו הוא, ואלא בן פקועה אמאי משתרי בשחיטת אמו, דכתיב (דברים י"ד, ו') כל בהמה תאכלו, ולא שנא ספק טריפה ולא שנא ודאי טריפה. (תמורה ל"א.) ומאי שנא מביצת טריפה דאסירא, אמרי ביצה דאגידא באשכל שלה בגופה ולד מפקד פקיד. פרשה ביצה מאגידא תשתרי אלמה תנן (עדיות פ"ה) ביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הילל אוסרין, משום דמיחלפא בבשרה. והתנן (ביצה ו':) השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב, אמאי, דפרשא נינהו, ביצת טריפה תשתרי, ביצה כיון דאגידא בגופה כי גופה דמי, פרשה תשתרי, מיחלפא באידך.
<h2>דף סד:</h2>
וביצה גופא מנלן דשריא, מדגלי רחמנא גבי טמאה, דאמר חזקיה מנין לביצה טמאה שאסורה שנאמר (ויקרא י"א, ט"ז; דברים י"ד, ט"ו) ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא מכאן לביצה טמאה שאסורה, ודילמא היינו שמה, לא ס"ד דכתיב (איכה ד', ג') בת עמי לאכזר כיעינים במדבר, מדלגבי טמאה אסר רחמנא מכלל דטהורה שריא.
<h2>דף פט:</h2>
דאסיר למיכל גידא שנאמר (בראשית ל"ב, ל"ג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, ונוהג בשליל, רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואין הטבח נאמן עליו ועל גיד הנשה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נאמן עליו ועל החלב. והלכה כרבי יהודה בגיד הנשה דאינו נוהג בשליל. (צ"ב:) ומחלוקת בבן תשעה חי והלך רבי מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו. ולא שנא דבהמה ולא שנא דחיה דחיה בכלל בהמה.
<h2>דף צג:</h2>
האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידים הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו.
<h2>דף צו.</h2>
הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולן, רבי יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. בר פאולי הוה קא מנקיר עטמא קמיה דמר שמואל, הוה קא גיים ליה, אמר ליה חות ביה טפי, השתא אי לא חזיתך ספית לי איסורא, אירתת נפל סכינא מן ידיה, אמר ליה דאורי לך כרבי יהודה אורי לך.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה, כיצד משערין אותה כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין, וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא בזמן שנתבשלו עם חתיכות אחרות, בזמן שמכירן בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם.
גיד הנשה שנתבשל עם גידין של היתיר, בזמן שמכירו הוא אסור ואותן הגידים בנותן טעם, אין מכירו כולן אסורין דכל חד וחד אימר דההוא דאיסורא הוא, והרוטב בנותן טעם, (צ"ט:) ואמאי, ליבטיל ברובה, בריה שאני, ולא היא גיד בנותן טעם לא משערינן ליה דקיימא לן הילכתא כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דאמר אין בגידים בנותן טעם, וכי נתבשל גיד הנשה או מימלח עם הבשר עם הגידים ומכירו, שדי ליה לדיליה אבראי ובין בישרא ובין גידים שרו, ולא צריך לשעוריה לא בנותן טעם ולא בששים, והני מילי גיד גופיה, אבל שמנונית דידיה כי נתבשלה או נמלחה אסיר כל דמיבשל בהדה בין בשר ובין כל מילי אלא בשיעורא כדאמרי רבנן בששים ובראשי לפתות דלא ידיע טעמיהו מדמרירי אינון. (ק'.) וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות של היתיר, בזמן שהוא מכירן היא אסורה ואותן חתיכות נותן טעם, אין מכירן כולן אסורות, ואף על גב דאיכא רובא דהיתירא לא בטל איסורא, שאני חתיכה דחשיב איסורא הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים של גוים חשיב איסוריה ולא בטיל.
ואילו עטמא דאיבשיל בה גיד הנשה, אסיר למיכל מן ההיא קידרא ובין מן ההיא בישרא כדתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה דאיערב להו בהדי הדדי אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הנשה. ולא מיבעיא אסיתא ובוכנא ושזרתא משום שורייאני קטיני דאית בהו דאין מועיל בהו נקור. וכי מבשיל ליה בקידרא היכי משערינן ליה, אמר רב הונא (צ"ט:) כבשר בראשי לפתות דמריר טפי ולא ידיע טעמיהו. אבל איסתא ובוכנא ושיזרתא ודאי טווהי טווי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רבה אמור רבנן בקפילא גוי ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים, היכי דמי, מין ושאינו מינו דהיתירא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין בנותן טעם, מין ושאינו מינו דאיסורא כגון קדירה שבישל בה חלב וחזר ובישל בה בשר דאיסורא הוא בקפילא גוי, מין בשאינו במינו וליכא קפילא דטעים ליה אינמי איכא קפילא וליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה משערינן ליה בששים.
<h2>דף צז:</h2>
הני אטמהתא דאימלחן בי ריש גלותא רבינא אסר רב אחא בר רב אשי שרי, אתו שיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי, אלמא כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח צלי ולא מבושל ולא צריך דרותח של צלי קאמרינן.
אמר רב נחמן כחל בששים היכא דלא קרעיה ולא מלחיה וכחל מן המנין, גיד בששים ואין הגיד מן המנין, ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. כל הני תלתא ליכא למיקם בנותן טעם דידהו. כחל בששים וכחל מן המנין, אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא אף על פי שכל הקדירה מותרת כחל עצמו אסור, דאי נפיל לתוך קדירה אחרת אוסר ונאסר, דתנן (ק"ט:) הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ותניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר היכא דבשליה לחודיה ולא קרעיה. ודקאמרינן בגיד הנשה כחל בששים וכחל מן המנין היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר, והיכא דקרעיה לכחלא וחתכיה ומלחיה ושדייה בקידרא לכתחילה לא לישדי ואי שדייה שרי, דאמרינן כיון דמלחיה בציר ליה חלביה.
<h2>דף צח.</h2>
והשתא דאוקימנא לשמעתא כולה בדאית בה אפרוח ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות שריאן בכל דהו ולא בענן שעורי בששים. כד נפיל מידי מסאבא לגו קידרא משערינן ליה אי הואי בישולא שתין כההוא מסאבא שרי בישול ואי לא אסיר, והני מילי דלא אימרטט, אבל אימרטט לא משערינן ליה ואסיר. וקידרא אי ממיני מתכות היא צריכה לפלוטה, ואי דפחרא היא מיתברא.
<h2>דף ק:</h2>
גיד הנשה נוהג בטהרה ואינו נוהג בטומאה, רבי יהודה אומר אף בטומאה, אמר רבי יהודה והלא גיד הנשה לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמיאה מותרת להם, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, והלכה כרבי יהודה בגיד הנשה דנוהג אף בטומאה.
<h2>דף קיא:</h2>
והיכא דאישתלי ושרא כמכא דחלבא בכסא אינמי חלב חלבא בגוכסא, מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל ביה בישרא, מאי טעמא, דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא. ואי קשיא לך כמכא דחלבא דמליח הרי הוא כרותח, כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח היכא דאין נאכל מחמת מילחו אבל נאכל מחמת מילחו לא אמר שמואל. אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל.
אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותחא, צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותחא, והני מילי צנון דאגב חורפיה פליט ובלע אבל קישות גריר לה לבי פסקיה ואכיל לה. קולסיה דליפתא שרו, דסילקא אסירי, ואי פתך בהו דליפתא, שפיר דמי. בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא, א"ל אסיר, דחלא מאי, אמר ליה שרי, ומאי שנא, לכי תיכול עליה כורא דמילחא, האי איתיה לאיסורא בעיניה.
